כתבה בספרדית - אסטרז'ה

Transformando la ira en calma a traves del trabajo corporal.

La   propuesta es aprender a liberar la tensión muscular, emocional y mental que crea el enojo.  Lo podemos hacer a través de encuentros grupales de trabajo corporal, música, expresión, voz,  juego y meditación. En la medida que usamos el movimiento corporal conectado con la emoción se comienzan a abrir caudales de expresión de toda la gama de sentimientos humanos. La ira es aceptada como uno más de ellos.

En este espacio podemos, sin reprimirla ni dirigirla hacia nadie específico, permitimos expresarla a través de movimientos, gestos, caras, sonidos y juegos de pelea.   ¿Qué conseguimos?

Darnos el permiso de sentirla.

Expresarla como herramienta para liberar esa emoción y evitar el estancarnos en ella.

Limpiar las  nuevas y, a la vez, viejas “broncas”.

Crear una  descarga de energía, al expresar con los brazos, los pies, los ojos, la mirada, los gestos faciales y la plástica corporal de enojo, que generalmente o reprimimos, o se nos escapa de las manos, provocándonos múltiples dificultades. Al liberar la tensión muscular, conectamos con la carga emocional (contenida en el músculo).

Al abrir la garganta y expresar disgusto, o lo que no me gusta, o aquello que tengo trabado allí  (durante días,  meses y a veces años) permito  una circulación  que lleva a la sensación de liberación, renovación y calma. Termino de expresar con “cuerpo y alma”, descargando la agresividad, permitiendo y abrazando esa parte de mí, en vez de rechazarla.

Cansado por la intensidad de la experiencia y la fuerza usada para expresar, descanso y relajo  el cuerpo, me entrego al momento siguiente: sentir, dejarme estar, vivenciar aquí y ahora mis sensaciones mientras entro en un estado de calma interior.

Con la práctica continuada del trabajo corporal, que en cada encuentro grupal del proceso sucede de forma diversa, es posible encontrar cierta distancia entre la ira y uno mismo. Al aparecer la desidentificación se puede valorar y recoger la fuerza esencial que hay en enojo y la ira para ponerla al servicio propio de forma constructiva (cuando preciso valor, coraje, vitalidad, etc.). Esta experiencia vivencial, integrada a través del apoyo terapéutico de la persona que dirige el grupo y del grupo mismo,  lleva a sentir el placer y bienestar de la relajación muscular y emocional, y a preferir buscar ese estado en el  mayor número de momentos de la vida.

נשים לגופן - רינת לוי

ארבע עשר חודשים לאחר פטירתה של אמי הצעירה מידיי, בעודי אם לשני עולליםכאשר חלק מתאי נשמתי רוויים בכאב ויגון והחלק האחר מואר באהבת אם, לא ידעתי את נפשי.

חיפשתי מקום, דרך, שביל לריפוי, לפורקן. לבנות מחדש משהו מן השלם, בחיי.

הגעתי אל מרחב עם מוזיקה הנוגעת במעמקי הלב והנשמה, עם הזמנה להניע את הגוף ולרקוד, בפשטות. פגשתי מבט אמיתי, מאפשר. נעניתי להזמנה והתחלתי לנוע, לנשום. ובכל תנועה של הגוף, משהו מתנועע בתוכי. השריון שעליי מתרכך, פי החתום נפתח קמעה, והלב חוזר להרגיש.

חיים ומוות ,מוות וחיים.

בקצב, בעוצמה בתוכי נאבקים משמיעים את קולם ושוברים את שתיקתי.

הדם זורם, יש מקום לנוע, לחיות, לכאוב, לבכות, לזעוק, לצחוק, לאהוב.

דרך ארוכה הייתה אז לפני, אך, נמצא המקום בו אחבוש ואסעד את לבי ואוכל להמשיך את חיי. מצאתי לי בית מרפא ושם למדתי ללוות אחרים בדרכם.

אני חוזרת אל הגוף שלי. אני מגלה מחדש כמה אני חזקה ,כמה אני שבירה.

הגוף שלי רוצה לנוע, לכך הוא נועד. אני לומדת להנות מהפעלת הגוף שלי בדרכים שונות וחדשות. בכל פעם אני עושה משהו חדש או שלא עשיתי שנים רבות כמו, לזחול, לטפס, לדלג, להתגלגל במלוא אורכי על הרצפה. אני חוזרת לילדה שבתוכי ונעה מתוך סקרנות והנאה. כמה טוב להטען בשמחה ואנרגיה.
אני נמתחת ,מתארכת ,מתגמשת ,מתחזקת ומבריאה.

אני מוצאת דרך אל העצמאות והעוצמה שבי.

אני נפגשת עם המקומות הייחודיים והחד פעמיים שבי ובו זמנית נוגעת באישה הקולקטיבית והאינסופית מרובת הפנים והדמויות.

אני אקטיבית, אני פסיבית, אני מובילה ואני מובלת. אני פורצת ואני מסתתרת. אני יוצרת, ממציאה ומתחדשת.

כמעט ללא צורך במילים, רק מן ההקשבה לגוף, מהתנועה הטמונה בתוכו, מההסכמה להעיז ולסמוך על הכוח, התבונה, ההזדמנות, היציבות וההפתעה שגופי מזמן לי. וכשהכל מסתיים ויד נוגעת בי. מעגנת בכל שריר, בכל עצם, בכל תא, את הידע והאפשרויות שנפתחו. מייצרת עדות לכל מי שאני ולכל מה שבי, כדי שאדע שזה אפשרי עבורי להיות ולחיות את עצמי כך שוב ושוב.

ושוב איני שוכחת.

גן ויקי - הסיפור האישי שלי

לגן ויקי הגעתי לאחר הכרות ועבודה של כחצי שנה בקהילת מהגרי העבודה האפריקאית. וכבר חשבתי שראיתי הכל: גנים קטנים, הרבה ילדים, צוות לא מספק ולא מספיק, שממה חינוכית מה לא ?!
ובכל זאת כשנכנסתי לגן ויקי לראשונה, משהו בי קפא. היה שם משהו חזק באוויר.

אולי החדר הקטן העמוס בלולים עד אפס מקום? אולי הצפיפות החונקת? ואולי השקט הזה, בו לא נשמע שום צליל, לא צחוק, לא בכי, לא קשקוש או מלמול, שקט מחריש אוזניים.

יצאתי משם עצובה וחוששת.

האם זה אפשרי עבורי? האם יכול לקרות שם שינוי?

בדרכי לגן בפעם השנייה הלכתי לאיבוד. פשוט לא מצאתי את הדרך. כל ניסיונותיי להעזר במדריכות שלי נכשלו. הלכתי לבדי בשכונת התקווה, צריכה למצוא גן ולא מצליחה.

הרגשתי כבר באותו רגע שזה לא מקרי. שמשהו בי באמת לא בטוח שאמצא את הדרך בתוך עצמי להיכנס באמת אל ליבו של הגן, אל ליבה של ויקי.

לאחר שוטטות די ארוכה, עצרתי, עצמתי את עיניי ודיברתי אל לבי וביקשתי ממנו שיראה לי את הדרך. נשמע הזוי – אבל כך זה באמת קרה. כשפקחתי את עיניי נתתי ללבי להוביל אותי ורק לו ותוך רגע הגעתי לגן. וכך נמצאה לי הדרך לתהליך המרגש היפה והמלמד הזה.

הבקשה הראשונה שביקשתי מויקי הייתה להזיז קצת את הלולים כדי שהילדים יוכלו לשחק על הרצפה. ויקי הסכימה בקלות וכעבור שבוע(!) פינתה מרחב של לול אחד, בו ישבו כ-10 ילדים ושיחקו. כל אחד מהם החזיק חפץ אחד ביד, אסור היה לו לרצות יותר מאחד או להחליף באחר. אני הייתי מאושרת, למרות המרחב הקטנטן והחוקים הנוקשים. בשבילי זה היה סימן מויקי שהיא בעניין. כרגע אלו המרחב והאפשרויות שהיא מוכנה לאפשר, אבל

היא מסכימה להזיז קצת את הגבולות ולחקור מעט חופש.

ויקי אישה מיוחדת. חכמה מאוד, רצינית ביחסה לתפקידה כאשת חינוך, חשוב לה להקנות לילדים הרגלים,ערכים וכלים שיקדמו אותם בחיים. כל תהליך אשר קרה בגן, קדמו לו שיחות מעמיקות: מהן המטרות? למה זה חשוב? מה החסרונות שתהליך זה מזמן? באילו דרכים נוספות ניתן לפעול. ובעצם הרבה בזכות כנותה ויושרה האישי והמקצועי, העבודה המשותפת שלנו מאופיינת בשינויים איכותיים רציפים ומתמשכים.

היום בתום כחצי שנת הדרכה, המרחב בגן פתוח לרווחה, ילדים משחקים וממלאים את הרצפה בתנועה, התלהבות שמחה ועשייה. קולות שיחה, מלמול, הנאה ולפעמים אפילו קצת בכי נשמע. אנו ממשיכות ביחד להתבונן בילדים,לזהות למה הם זקוקים כעת ולדון מהי הדרך להמשך ההתפתחות.

העבודה המשותפת שלנו מושתת על כבוד והערכה הדדיים. כבוד לדומה הקושר בנינו,שתינו נשים, אמהות,עובדות, עמוסות, נשות חינוך ועוד. וגם הערכה לשוני הרב בנינו ולכך שהוא תורם לתהליך מאוד ומאפשר לו להיות צבעוני יותר, עשיר יותר, הומאני יותר.

בסיכום ביניים שערכנו סיכמה ויקי ואמרה שבזכות ההדרכה היא רואה היום הרבה יותר אפשרויות לפעולה,לעשייה ולתגובה בכל רגע וסיטואציה בגן. וגם שמאז החל התהליך היא רכה יותר ונוגעת יותר בילדים.

הללויה!

ובסיכום ביניים שלי? ויקי לימדה אותי ששינוי תמיד אפשרי, גם אם הדברים בהתחלה נראים בלתי אפשריים וגם בנקודה בה הדרך נעלמת לי. אני פותחת את הלב אני רואה ניסים קורים לאור יום.

חווי סלע

תואר ראשון בהוראת חינוך גופני,התמחות בשיקום נכים,מכללת וינגייט, נתניה

מנחת קבוצות בשיטת “ריו-אביירטו” (בתנועה, מוסיקה קול ומגע), בוגרת מרכז “ריו-אביירטו” ישראל ומורה בתוכנית ההכשרה של ריו אביירטו

הנחיית סדנאות חד-פעמיות (ערבי שבת לזוגות;מסיבות רווקות;ימי הולדת ועוד)

סדנאות: “להתחיל לזוז” לפנויים ופנויות

העצמה נשית

“לשמור על האהבה”-לזוגות שרוצים יותר

“לקום מהכסא”- לארגונים ומקומות עבודה

חוגים לאמהות ותינוקותיהם;לילדים מגיל 5 שנים ומעלה; לבני נוער; למבוגרים.

מטפלת מוסמכת בשיאצו, רפלקסולוגיה, טווינה

טיפולים אישיים לאוכלוסיות מיוחדות

טיפולים אישיים בגני ילדים

תוכניות ייחודיות לגנים ובתי ספר יסודיים

מאסטר ברייקי – מכשירת מטפלים ברייקי,בכל הרמות

מנחת סדנאות מדיטציה, דמיון מודרך ודרכי הרפייה

לתאום הפעלות, סדנאות, ארועים וכו’ :

טלפונים:057-6982131

אי-מייל:havi_sela@walla.com