נועה בת עשרים ושמונה סיימה זה עתה את התואר השני שלה בטיפול בהבעה ותנועה באוניברסיטה בארצות הברית, לאחר שסיימה את לימודי התואר הראשון שלה במחול בסמינר הקיבוצים.
נועה שמגיעה מתחום המחול וגם רקדה במספר הרכבים בארץ ובחול, החליטה שלמחול יש פוטנציאל רב מזה שמיוחס לו על ידי רבים כאמנות במה, או כחלק מעולם הבידור. לכן החליטה להתמחות בטיפול באמצעות מחול וכיום אחרי חזרתה מהלימודים, היא מתעתדת לפתוח סטודיו- קליניקה משלה.
בעבודה המעשית במסגרת הלימודים, נועה מספרת , נתקלה במספר ובמגוון רב של מטופלים הסובלים מקשיים שונים. החל מילדים בעלי נכויות, מבוגר בשיקום אחרי תאונה, קשישה בבית אבות הסובלת מדיכאון וכלה בילד אוטיסט. בעצם אין הפרעה או מחלה שלא ניתן לה מענה במסגרת התרפיה במחול, וזאת בתנאי שהמטופל או הוריו במקרה של קטין, רוצים בטיפול ומתחייבים אליו. בכל אדם גם נכה ומשותק קיימת תנועה, בכל איבר ונים בגוף שלנו, ולכן ההתחברות לגוף דרך התנועה היא אוניברסאלית, בלתי אמצעית, ולא חלות עליה מגבלות של תקשורת, שפה או הבדלי תרבות.
במהלך הלימודים התיאורטיים לומדים מבואות, וגישות ותיאוריות, אך רק בהתנסות המעשית ממש מגלים את היופי שבמקצוע. נחשפים למגוון האנשים השונים בעולם וזוכים להיות עדים להצלחה של הטיפול בקרב מטופלים מסוגים כל כך שונים. דבר זה מחזק את האמונה שתרפיה מסוג זה עובדת.  נועה עדיין רוקדת ומופיעה אך לדבריה, מאז שנחשפה לפן הטיפולי של המחול- היא מתייחסת אליו באופן שונה. הדגש הוא פחות על היפה, המרשים,  האקרובטיקה והביצועים. יותר על מה שיוצא מבפנים, מה שהמחול מסמל וגורם לה להרגיש. 

נועה מספרת על תהליך עבודה ארוך מאוד עם ילד אוטיסט שהמחול היא דרכו היחידה לתקשר. כמובן שלקח זמן להתקרב אל הילד ולרכוש את אמונו- אבל העובדה שהנס קרה באמצעות התנועה היא ערובה להצלחת הטיפול.

לעתים תהליך האבחון של המטופל הוא זה הקשה והארוך יותר ורק ברגע שיש אבחנה אז מתעוררים הרעיונות לדרכי הטיפול. כשהאבחון מהיר, והמטופל גלוי ופתוח, ניתן להתחיל לעבוד מיד, ולהיכנס לעומקים. הקושי הגדול במקצוע הוא הפרידה מהמטופל. לרוב, אלה אינם טיפולים ארוכי טווח של שנים אלא יותר ממוקדי מטרה – כמבוקש כיום בשוק הטיפולי. אבל בטיפול כה אינטימי כשנוצר קשר נפשי וקרבה פיזית, הפרידה היא קשה. כדי לרפד את הנפילה, אנו עושים זאת בצורה של תהליך פרידה, שמקל על שני הצדדים.
כיום בתחום ישנה מודעות לנושא, וניכרת הרחבה בטיפול לאוכלוסיות שאינן קליניות. כיום מגיעים לטיפול אנשים במשבר או בצומת חיים, אנשים המעוניינים לשפר ביצועים, הצלחות והישגים, בדומה לאנשים שפונים לתחום הקואצ’ינג.
היתי מאוד ממליצה לאמנים שבאים מתחום המחול והתנועה, לרבות אמני תיאטרון, להתנסות בתרפיה מסוג זה, היא מוסיפה ערך מוסף לריקוד ולאמנות, וכמובן פן מאוד עמוק לאישיות המטפל הרקדן, שבאמצעות אמנותו עוזר לאחרים וממש מרפא.

Comments are closed.