לגן ויקי הגעתי לאחר הכרות ועבודה של כחצי שנה בקהילת מהגרי העבודה האפריקאית. וכבר חשבתי שראיתי הכל: גנים קטנים, הרבה ילדים, צוות לא מספק ולא מספיק, שממה חינוכית מה לא ?!
ובכל זאת כשנכנסתי לגן ויקי לראשונה, משהו בי קפא. היה שם משהו חזק באוויר.

אולי החדר הקטן העמוס בלולים עד אפס מקום? אולי הצפיפות החונקת? ואולי השקט הזה, בו לא נשמע שום צליל, לא צחוק, לא בכי, לא קשקוש או מלמול, שקט מחריש אוזניים.

יצאתי משם עצובה וחוששת.

האם זה אפשרי עבורי? האם יכול לקרות שם שינוי?

בדרכי לגן בפעם השנייה הלכתי לאיבוד. פשוט לא מצאתי את הדרך. כל ניסיונותיי להעזר במדריכות שלי נכשלו. הלכתי לבדי בשכונת התקווה, צריכה למצוא גן ולא מצליחה.

הרגשתי כבר באותו רגע שזה לא מקרי. שמשהו בי באמת לא בטוח שאמצא את הדרך בתוך עצמי להיכנס באמת אל ליבו של הגן, אל ליבה של ויקי.

לאחר שוטטות די ארוכה, עצרתי, עצמתי את עיניי ודיברתי אל לבי וביקשתי ממנו שיראה לי את הדרך. נשמע הזוי – אבל כך זה באמת קרה. כשפקחתי את עיניי נתתי ללבי להוביל אותי ורק לו ותוך רגע הגעתי לגן. וכך נמצאה לי הדרך לתהליך המרגש היפה והמלמד הזה.

הבקשה הראשונה שביקשתי מויקי הייתה להזיז קצת את הלולים כדי שהילדים יוכלו לשחק על הרצפה. ויקי הסכימה בקלות וכעבור שבוע(!) פינתה מרחב של לול אחד, בו ישבו כ-10 ילדים ושיחקו. כל אחד מהם החזיק חפץ אחד ביד, אסור היה לו לרצות יותר מאחד או להחליף באחר. אני הייתי מאושרת, למרות המרחב הקטנטן והחוקים הנוקשים. בשבילי זה היה סימן מויקי שהיא בעניין. כרגע אלו המרחב והאפשרויות שהיא מוכנה לאפשר, אבל

היא מסכימה להזיז קצת את הגבולות ולחקור מעט חופש.

ויקי אישה מיוחדת. חכמה מאוד, רצינית ביחסה לתפקידה כאשת חינוך, חשוב לה להקנות לילדים הרגלים,ערכים וכלים שיקדמו אותם בחיים. כל תהליך אשר קרה בגן, קדמו לו שיחות מעמיקות: מהן המטרות? למה זה חשוב? מה החסרונות שתהליך זה מזמן? באילו דרכים נוספות ניתן לפעול. ובעצם הרבה בזכות כנותה ויושרה האישי והמקצועי, העבודה המשותפת שלנו מאופיינת בשינויים איכותיים רציפים ומתמשכים.

היום בתום כחצי שנת הדרכה, המרחב בגן פתוח לרווחה, ילדים משחקים וממלאים את הרצפה בתנועה, התלהבות שמחה ועשייה. קולות שיחה, מלמול, הנאה ולפעמים אפילו קצת בכי נשמע. אנו ממשיכות ביחד להתבונן בילדים,לזהות למה הם זקוקים כעת ולדון מהי הדרך להמשך ההתפתחות.

העבודה המשותפת שלנו מושתת על כבוד והערכה הדדיים. כבוד לדומה הקושר בנינו,שתינו נשים, אמהות,עובדות, עמוסות, נשות חינוך ועוד. וגם הערכה לשוני הרב בנינו ולכך שהוא תורם לתהליך מאוד ומאפשר לו להיות צבעוני יותר, עשיר יותר, הומאני יותר.

בסיכום ביניים שערכנו סיכמה ויקי ואמרה שבזכות ההדרכה היא רואה היום הרבה יותר אפשרויות לפעולה,לעשייה ולתגובה בכל רגע וסיטואציה בגן. וגם שמאז החל התהליך היא רכה יותר ונוגעת יותר בילדים.

הללויה!

ובסיכום ביניים שלי? ויקי לימדה אותי ששינוי תמיד אפשרי, גם אם הדברים בהתחלה נראים בלתי אפשריים וגם בנקודה בה הדרך נעלמת לי. אני פותחת את הלב אני רואה ניסים קורים לאור יום.

Comments are closed.